הרב אורי שרקי

תולדות - עשו

סיכום השיעור - שוכתב ועדין לא עבר את הגהת הרב

בפרשת תולדות, מופיעות שתי דמויות מרכזיות, הלוא הם יעקב ועשו, הנאבקים על הבכורה והנאבקים על הברכה.

דמותו של עשו היא דמות מיוחדת. נאמר בפרשה שיצחק אהב את עשו יותר מיעקב: "וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב" (בראשית כה כח). אנחנו רואים אם כן, שהיתה אצל יצחק אבינו, הבחנה ומעלה מיוחדת אצל עשו, על אף רשעותו, כנראה שבעומק אישיותו של עשו, נמצא דבר 'אהיב' במיוחד, ויתכן בראשית הדרך עוד יותר מאשר אצל יעקב, עד שהפך יעקב אבינו להיות ישראל.

נאמר על עשו, שהיה אהוב על אביו משום ש"צַיִד בְּפִיו". אומר רש"י בשם חז"ל (שם): "שהיה צד אותו (את אביו)… בדבריו", שהיה שואל אותו שאלות המראות לכאורה על צדקות: "היאך מעשֹרין את המלח ואת התבן" (שם שם כז). שאלות אלה: היאך מעשֹרין את המלח ואת התבן, כנראה שהנן שאלות טובות, שהרי יצחק אבינו אהב את השאלות האלה. ובאמת יש להתבונן, מדוע להלכה למעשה אין אנחנו מעשֹרין לא את המלח ולא את התבן?

המלח אינו מעוּשֹר משום שהוא מן הדומם. בדומם אין מספיק חיות על מנת שהאדם יגלה בו קודש. הלוא הפרשת מעשֹרות היא גילוי הקודש שבמאכל. ואילו התבן, אע"פ שהוא מן הצומח הרי הוא פסולת, ואין ביד האדם לגלות קדושה בפסולת. ועניינו של עשו היה, בשאלותיו אלה, לשאול כיצד אפשר לגלות קדושה בכל דבר. אפשר לומר שעשו היה אדם מקסימליסטי, אדם אבסולוטי, שאיננו מסתפק בקודש בינוני, אלא דורש לראות את האידיאל אם הוא קיים, לראות אותו בכל דבר ממש. מידה זו היתה גם מידתו של יצחק אבינו, שאכן באמת שאף לקדש את כל המציאות כולה. ולכן עצם התעסקותו של בנו בשאלת גבולות הקודש, ואם אפשר להגדיל את הגבול של הקודש גם אל הפסולת ואל הדומם, שאלה זו מצאה חן בעיניו.

אם כן נשאלת השאלה, מדוע נחשב עשו לרמאי? שמא משום שלא התכוון ברצינות?! ייתכן לומר שאכן שאלה זו - של עישֹוּר המלח והתבן, אכן העסיקה אותו. אלא שכאן נפל עשו בפח שמצוי אצל חלק גדול מן הרשעים בעולם. אם, אי אפשר לעַשֵֹר את המלח והתבן - אז עשו אינו רוצה לעשר שום דבר, גם לא דגן תירוש ויצהר. כלומר עשו מתגלה כמי שאין לו סבלנות. מכיוון שהוא דורש את הקדושה בכל ממש, אם הוא לא ימצא אותה בכל ממש - איננו חפץ בשום קדושה. ואז לפי הביטוי העממי הוא 'זורק את התינוק עם האמבטיה'. זאת אומרת שהוא כבר נופל לכל רע, והוא עיף - הוא עיף מן העברה, הוא עיף מזה שהוא חיפש את הא-לוהות בכל מקום ולא מצא אותה.

הדברים רמוזים גם בדבריו אל יעקב: "וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף" (שם כה כט), ואחרי זה נאמר: "הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה" כלומר אני רוצה את ההנאות של הרגע, "כִּי עָיֵף אָנֹכִי" - הביטוי 'אָנֹכִי' הוא גם שמו של הקב"ה, "אָנֹכִי ה' אֱ-לֹהֶיךָ" (שמות כ ב). אומר עשו חפשתי את הקב"ה בכל מקום ולא מצאתיו, ולכן אני כבר עיף מהנושא הא-להי. בעצם בזה ניתן לומר שעשו הקדים בכמה אלפי שנים את הפילוסוף הגרמני ניטשה, שאמר גם, 'שא-להים מת לו, משום שלא מצא אותו בכל מקום'.

אמר לו יעקב, אם כך, אם אינך מעונין יותר בחיפוש אחרי הא-להות אז אם כך גם בכורתך - הנהגתך את הפוליטיקה העולמית, כבר אינה משמשת לך דבר. ואכן כך אומר עשו: "הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת" (שם שם לב) - הדעה הא-לוהית אצלו מתה, "וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה" - אם כן גם אין ערך אפילו לחיי העולם הזה, "וַיִּמְכֹּר אֶת בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב".

עשו מופיע אם כן בעינינו כאותו אידאליסט מיואש, שרצה דברים גדולים ולא ידע את סוד הסבלנות, את סוד ההמתנה של עם ישראל, את סוד הגאולה הבאה קמעא קמעא (תלמוד ירושלמי ברכות פ"א הל"א, ד:).