הרב אורי שרקי

מקץ - חלומות

סיכום השיעור - שוכתב ועדין לא עבר את הגהת הרב

בתחילת פרשתנו נאמר: 'ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חלם' (בראשית מא א). וכאן אנחנו תמהים, וכי זו הפעם הראשונה שפרעה חלם, בתוך אותם השנתים?! אלא שצריך לזכור מה המשמעות של חלום במקרא. חלום מקראי - איננו סתם חלום העולה בדמיון, כי אם דבר 'שיש בו אחד מששים בנבואה' (ברכות נז:). ובאמת בכל ספר בראשית אנחנו מוצאים את החלומות אך ורק במשפחת האבות, במשפחה הנלווית או באנשים העומדים בקשר עמם. ועל כן נמצא החלום אצל אברהם, אצל יעקב אצל אבימלך כשאברהם נמצא על ידו, ואצל שר האופים ושר המשקים כשהחולם מישראל נמצא גם כן לידם. אם כן זה שפרעה חולם, במושגים של התנ"ך, פרוש הדבר שהוא מתקרב כבר לזהות העברית. אם כן מדובר בתקופה מיוחדת של האומה המצרית שבה מצרים היתה קרובה וראויה לקלוט את המסר של האבות.

ובאמת מפתיע הדבר לראות את פרעה, מקבל את דברי יוסף, הפותר את חלומו, כדבר המובן מאליו, והמתקבל על הדעת. ואילו החרטומים לא חשבו על הדבר הזה כלל וכלל. והלא לכאורה, חלומו של פרעה הוא חלום פשוט מאד לפתרון. ברגע שרואים פרות שמנות ואחר כך פרות רזות, מבינים שישנה בעיה בכלכלה המצרית. אם כן מה הפלא הגדול בפתרונו של יוסף? ועד כדי כך שהחרטומים לא הבינו את הדבר? אלא שהחרטומים לא היו מסוגלים להעלות על דעתם, שיהיה שינוי בכלכלה של מצרים, כי אז פרוש הדבר יהיה, שינוי בסדרי הטבע, שהיאור לא יתפקד. והרעיון הזה שסדרי הטבע ישתנו, הוא רעיון כל כך זר למחשבה המצרית המשועבדת לסדרי הטבע, שפשוט איננה יכולה לעלות במוחם. צריך היה שהעברי יבוא אל ביתו של פרעה, ויאמר לו: 'הנה זה מה שראיתה בחלומך'. והדבר הזה היווה שינוי כל כך עמוק בתרבות המצרית, שיוסף הופקד על מצרים, ומכאן והילך אין אנחנו שומעים על החרטומים.

בעידן כזה שבו מצרים התקרבה כל כך לתורת ישראל, היה מקום ליוסף לחשוב שאכן תצליח תכניתו להפוך את מצרים למקום השראת השכינה כביכול על ידי נציג של משפחת האבות, כלומר יוסף בעצמו. ועל כן מובנת מאד תגובתו, כאשר אחיו באים אל מצרים, וכביכול באים להחזיר אותו אל חיק משפחתו. נאמר בתורה: 'ויתנכר אליהם' (בראשית מב ז). אנחנו רגילים לפרש ויתנכר אליהם מפני שרצה להחזיר אותם בתשובה, זה אמנם מה שקרה בסוף, אבל מי ערב לנו שכך יוסף התכוון?! ייתכן מאד שיוסף רצה באמת להרחיק את המשפחה ממנו, על מנת שלא יפריעו לו בתכניתו המצרית, אלא שזקוק היה לבנימין בתור אחיו הקרוב לו מצד אמו, שנפש יעקב קשורה בו, כמו שנאמר בפרשת ויגש 'ונפשו קשורה בנפשו' (שם מד ל) לאמור: הגורל של האומה הישראלית יהיה תלוי במקום בו יימצא בנימין. ועל כן ניטש כאן מאבק חריף מאד בין יוסף לבין יהודה על לקיחת בנימין הביתה. בנימין הוא באמת היהודי של העתיד, ולאן שייטה לשם תיטה ההיסטוריה היהודית. ובאמת מצאנו שבימי שבע בן בכרי כאשר נחלקה לראשונה מלכות ישראל, שבט בנימין הלך עם שבטי הצפון, אם הדבר היה עולה בידיו של שבע בן בכרי הרי שכל ההיסטוריה של עם ישראל היתה תחת הדומיננטיות של שבט אפרים, מכיוון שלמעשה בהיסטוריה בהתחלקות השניה של הממלכה, שבט בנימין הלך עם שבט יהודה, אם כן הדומיננטיות של ההיסטוריה הישראלית היתה של שבט יהודה. אם כן המאבק הקשה הזה החל כבר בפרשת מקץ.

הפרשה מסתיימת באמצע שיחה בין האחים. בין הזמן שבו נמצא הגביע לבין המילים 'ויגש אליו יהודה' (שם מד יח). לכאורה הסיום איננו מוצלח, אלא כאן כוונת התורה הייתה לסיים דווקא בפסגת הצלחתו של יוסף בשיטתו בשיטת הניתוק. מכאן ועד הפסוק האחרון שבו נאמר: 'ואתם עלו בשלום אל אביכם' (פסוק יז) יש מקום לחשוב שיוסף יצליח בתכנית הפרוד של המשפחה העברית. ובפרשה הבאה נראה כיצד לא עלה הדבר בידו.