הרב אורי שרקי

נשא - בעיותיו של הפרט

סיכום השיעור - שוכתב ועדין לא עבר את הגהת הרב

החילונו בפרשה הקודמת, בקריאת ספר במדבר. וכפי שכבר בררנו, ספר זה מלמדנו את הדרכת התורה במצבים של מדבר - קרי במצבים של יציאה מהסדר. אם כן פרשתנו מתחילה את ברור בעיותיו של היחיד, הנתון במצב לא נורמלי. ואע"פ שבכל התורה כולה, אנחנו לומדים את עניינו של הכלל קודם עניינו של הפרט, בבואנו לדון במצבים קשים, אדרבא מתחילה התורה את הטיפול בפרט דוקא. זאת משום שאי אפשר להתקשר לענייני הכלל כל עוד נפש הפרט מסובכת. לכן עוסקת פרשתנו בבעיותיו של הפרט.

הקריטריון שעל פיו תיבחנה בעיותיו השונות של הפרט, הוא מיקומו של אותו יחיד ביחס למוקד הקודש באומה - כלומר המשכן. אחרי שסודרו שבטי ישראל מסביב למקדש בפרשה הקודמת, ונתבררה האנטומיה הבסיסית של האומה, מתגלה כאן הפיזיולוגיה המיוחדת של הגוף הלאומי. יש, ודוקא הקרבה היתירה אל הקודש היא זו שמסבכת את האדם, בשל טומאתו הפרטית. איננו יכול להתמודד עם הקודש. על כן עצת התורה היא להרחיק את האדם ממרכזי הקדושה, על מנת שיוכל לבנות את זהותו מחדש בתנאים שאינם דורשים ממנו התמודדות בלתי אמצעית עם דרישות הקודש. וכך פותחת התורה את הדרכתה: "צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש".(במדבר ה ב), כלומר הצרוע שנגעו נובע מקלקול מוסרי ביחס לחברה - בלשון הרע, עליו להתבודד מחוץ לשלשה מחנות, ולצאת ממחנה ישראל, על מנת לפגוש שוב את עצמיותו ולהיטהר. הזב לעומתו, אין טומאתו רצונית, אבל אעפ"כ היא משפילה אותו בהזכירה לו את חולשתו האנושית. לכן משולח הוא מחוץ למחנה לוויה התובע טהרה שכלית שאין הוא יכול לעמוד בה במצבו הוא. ואילו הטמא לנפש - כלומר הנוגע במת, אינו נפגע בשכלו או במוסריותו, אלא שפגישתו עם המוות משייכת אותו אל עולם של בדיעבד, שבו המוות אפשרי, בשל חטאות האדם. על כן מנוע הוא מלהכנס למחנה שכינה בלבד. כי אותו מחנה שכינה שייך לנצח - ולא למוות.

עד כאן בנוגע לתיקונו של הפרט על ידי הרחקתו מן הקודש. אך מכאן והילך מפרטת לנו התורה את המקרה ההפוך. יש לפעמים, והריחוק היתר מן הקודש הוא זה שגורם לסיבוך אצל האדם. ריחוקו של האדם מן הקודש הוא המביאו לידי קלקול. עד כדי כך שהוא בא לידי זלזול, בממון חברו. הפתרון הוא להביאו אל המקדש, ולחייב אותו אשם גזלות, המצריך אותו להיפגש עם הקודש, שהתרחק ממנו וגרם לו לזלזל בממון חברו.

אך לפעמים היחס בין אדם לחברו הוא מסובך יותר, כשמדובר בחיי הזוג. שלום בית אינו יכול להיבנות אלא על יסוד ההבנה ששכינה ביניהם. כשחסר יסוד זה, מתחיל החשד לקנן בלב איש כלפי אשתו, ונהרס כל יסודה של הזוגיות. על כן יש להביא את הזוג אל המקדש, לשם טיפול פנימי יסודי ממקור הקודש, ולהביא אף לידי מחיקת השם הגדול על ידי הכהן על מנת להשיב את שלום הבית. על רקע זה, מופיעה הנזירות בפרשתנו, כהתעלותו של היחיד לידי מדרגה אישית של קדושה, מעין זו של כהן גדול לשם תיקון אישיותו.

אחרי כל הטיפולים המרובים בנפש הפרט, ישנה סכנה של התמקדות יתרה ביחיד, זוהי תופעת לואי של התרופה, על כן באה ברכת כהנים בפרשתנו, כדי לאחד את כל בית ישראל בברכת השראת השכינה על הכלל כולו.