הרב אורי שרקי

מטות - קדושת דיבורו של האדם

סיכום השיעור - שוכתב ועדין לא עבר את הגהת הרב

השבוע נקרא בפרשת מטות את הלכות נדרים. "איש כי ידֹר נדר לה', או השבע שבֻעה, לאסר אסר על נפשו, לא יחל דברו, ככל היֹצא מפיו יעשה" (במדבר ל ג). מכאן אנחנו לומדים את חומרת קדושת דיבורו של האדם, שכל דבר שהאדם מוציא מפיו עליו לקיים.

אך הלכות נדרים מפתיעות עוד יותר. הלא ידוע שלפי ההלכה ניתן בעצם על ידי דיבור פיו של האדם, לייצר כמין דת פרטית - אישית משלו. שכן אדם יכול להוסיף לעצמו איסורים שלא היו, מצוות לא תעשה שהתורה לא מנתה. כמו כן יכול לחייב אדם את עצמו בחיובים - מצוות עשה שהתורה לא נתנה לו, והרי הוא מתחייב רק בדיבור פיו. כמו כן יכול הוא אפילו לבטל מצוות עשה. לפי הלכות נדרים אם אדם יידור מחפץ של מצוה - הרי הוא אסור לקיים את המצווה (רמב"ם נדרים "פג הל"ו). וסה"כ כל מה שאינו יכול לשנות אינו אלא מצוות לא תעשה שהוא אינו יכול לבטלה.

אם כן נתנה יד חפשית רבה מאד, ואפשר לומר לדיבורו של האדם עד כדי כך, שהוא יכול לייצר כביכול מצוות חדשות ולבטל חלק מהן. הדבר מפתיע ביותר, הלא אנחנו יודעים שהמצווה היא מאת ה', ואילו כאן כביכול זו מצווה מן האדם?! אלא שכנראה רצתה התורה לרמוז לנו, שהדיבור של האדם איננו רק דיבור טבעי בלבד, הוא המשך הדיבור של הקב"ה (ספרי האזינו, שיג). כל המצוות כולן נתנו מפי הדיבור. הדיבור הזה הוא המחייב אותנו. הדבר ששמענו מפי ה'. וכמו כן הדיבור האנושי שגם הוא חלק א-לוה ממעל, אף הוא יכול להתחבר אל תורת ה', ולחדש מצוות שלכאורה עד עכשיו לא היו.

מכאן אנחנו מגיעים לסוגיה עמוקה מאד, והיא שהיחס של האדם אל הקב"ה - הוא יחס שדומה לדיאלוג, זאת שיחה בין הבורא לבין הנברא. לעומת זה יכולנו לחשוב שהמצוות הן בעצם כמו חוקים של ההוויה, כמו שחוקי הטבע, חוקי הגרביטציה ואחרים, אינם אלא חוקים סתמיים, וההבדל הוא שהמצוות אינן חוקים סתמיים, הן דבר ה'. למאי נפקא מינא? פשוט מאד, בחוק טבעי, אי אפשר להתפשר עמו, אי אפשר נגיד שאדם ייפול מן הגג ויבקש שיתחשבו בחולשותיו, ושהוא מבטיח לא לעשות את זה יותר. הרי החוק הוא חוק, הוא חוק אימפרסונלי (=סתמי) בלתי מתחשב במוסריותו, אי מוסריותו, תשובתו, חרטתו של האדם. ואילו מכיוון שהמצוות מפי ה' הן, הרי אנחנו עומדים לא בפני משהו - בפני חוק אימפרסונלי, הרי אנחנו עומדים בפני מישהו. ועם מישהו, כפי שרגילים לומר, אפשר להסתדר, להצטער, להתחרט, להבטיח שלא נעשה יותר, ואז ישנה התחשבות מתוך שמתן המצווה, איננו כהנחתת חוק - כי אם שיחה בין הבורא לבין הנברא.

בעצם כל זה מתקשר אל תפיסת הא-להים ביהדות לעומת התפיסה הפילוסופית או היוונית או אפילו החילונית. הא-להים הוא עבור עם ישראל גם הבורא, מי שנותן את החיים, נותן את החיים למרות שלא היה חייב ליתן. אם כן כל מעשה הבריאה כולו הוא כל כולו אקט מוסרי, אקט רצוני שאיננו נובע מהכרח, ולכן כל מערכת היחסים בין העולם לבין הא-להים הוא כיחס נברא אל בורא, כיחס של מישהו שמקבל חיים אל מישהו שנותן חיים, וזה מה שמייסד את כל היחס הזה על המוסר. לעומת זה אצל הגויים הא-להים הוא רק קובע החוק ולכן אין המוסר מהווה את הנוסחה של הקשר עמו.

מכאן אנו לומדים לנו, חובה גדולה לקיים את המצוות מתוך מגמה לדעת את ה' ולא רק לצאת ידי חובת החיוב של ההלכה.