הרב אורי שרקי

נשמת הגוים

שגורה האמירה שאין לגוי נשמה. מהי המשמעות של ביטוי זה בפי המשתמשים בו? אין זה ברור. נראה שמקורם של הדברים בטעות מושרשת מאוד בהבנת המקורות המדברים בענין זה. מאחר ויש לסוגיה הזו השלכות מכריעות בדבר תפיסתה של היהדות כגזענות צרת אופקים, מן הראוי להקדיש תשומת לב לנושא.

המקור הנפוץ ביותר בענין זה נמצא בספר התניא, פרקים א-ב: "דלכל איש ישראל יש שתי נפשות. נפש אחת מצד הקליפה... וממנה באות כל המדות רעות... וגם מדות טובות שבטבע כל ישראל... באות ממנה... מה שאין כן נפשות אומות... שאין בהן טוב כלל... ונפש השנית בישראל, היא חלק א-לוה ממעל ממש".

על פי הדברים האלה, יש מבינים שהנפש "השנית", היינו הנשמה, אינה מצויה לאומות העולם. אבל קיבלתי מפיו של הרב יהודה אשכנזי שקיבל מפיו של הרב יצחק שניאורסון, בן דודו של הרבי מנחם מנדל מליובאוויטש, שיש להניח את הפסיק אחרי המילה "השנית", כך שיש לקרוא: "והנפש השנית, בישראל היא חלק א-לוה ממעל ממש", כך שבאומות העולם היא אמנם קיימת, והיא חלק א-לוה ממעל, אך לא "ממש".

אם לא נקרא כך, תישאל ממילא השאלה כיצד נתבעת האנושות להתנהגות מוסרית אם אין יסוד עילאי המאיר בתוכיותם. אבל כאשר אנו מבינים שיש טהרה נשמתית אצל כל אדם, אלא שאצל אומות העולם נעדרת היא מנפשם הבהמית הנמוכה אבל מצויה בנפשם "השנית", אנו מבינים מדוע אצל הגוים ההתעלות הרוחנית דורשת תמיד מאמץ של רוחניות יתירה, בעוד שהיהודי מוצא נתיבות לטהרתו המוסרית גם בטבעו האנושי הראשוני של "ביישנים רחמנים וגומלי חסדים".

עלינו לבאר את מהות ההפרש בין ה"ממש" של נשמת ישראל לבין ה"לא ממש" של אומות העולם. נראה שהדבר מובן על יסוד מה שביאר הרב קוק (עולת ראיה חלק ב עמ' קנו), שאצל אומות העולם הנצחיות מוקנית לכל החפץ בכך אם רק ישלים את נפשו במושכלות ומעשים טובים. ואם אינו חפץ בכך יכול הוא "לצאת מהמשחק", מה שאין כן באיש ישראל ששייכותו אל הנצח כפויה עליו, כך שעליו לשאת בעול המירוק והיסורין עד שיזכה להשלים את נפשו.

הדברים מתבארים עוד יותר לפי דבריו של הרב ב"אורות" (עמ' קמד) שהיחס בין היחיד לכלל הוא בישראל יחס הכרחי ואילו אצל אומות העולם אין קשר הכרחי בין היחיד לכלל שלו. יוצא מדבריו שהנשמה של היחיד היא השייכות שלו לכלל. ואמנם יש לאומות העולם נשמה כללית, (כמפורש באורות עמ' קנו בביטוי "נשמת הגוים כולם"), המכונה בספר דניאל "שר האומה", אלא שאין היחיד מקבל ממנה את מזונו הערכי והרוחני, ומשום כך גם אינו מחוייב בהכרח לכלל שלו.

מתוך כך מובנת הציפיה המובעת פעמיים בכל יום באהבה בפיותיהם של בני ישראל, שיתבטלו השרים וישובו כל באי עולם לחסות ישירות בצל א-לוהי ישראל: "ה' שהוא א-לוהינו עתה ולא א-לוהי האומות [כי הם נתונים תחת השפעת השרים], הוא עתיד להיות ה' אחד, שנאמר: כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעובדו שכם אחד" (פירוש רש"י לפסוק "שמע ישראל").